יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

חמשושלים 2011!!


מנהל הכלא מקבל את ה"אסירים" החדשים

















הנכם מוזמנים להגיע אל המוזיאון ולהצטרף אל הסיורים במסגרת אירועי חמשושליים.
בסיור במוזיאון תפגשו בדמויות הקשורות בבית הכלא, ובהן מנהל הכלא הבריטי, ותתוודעו ללוחמי המחתרות ולפעולות שביצעו, כמו סיפור הבריחה מחדר 23.

המוזיאון יהיה פתוח במסגרת אירועי חמשושלים בימי חמישי בערב ושישי בבוקר, בתאריכים
1-2/12
8-9/12
15-16/12
22-23/12

שעות הפתיחה:
ימי חמישי,  21:00 עד 24:00.
בשעות 21:00, 21:30 ו- 22:30 יצאו סיורים מודרכים במוזיאון בשילוב קטעי משחק.  
ימי שישי, 10:00 עד 13:00.
בשעות 10:00 ו- 11:30 יצאו סיורים מודרכים במוזיאון בשילוב קטעי משחק.



דמי כניסה:     כניסה בתשלום סמלי של 5 ש"ח  לאדם.

חדר הבריחה, חדר 23.
 

יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

סוכות במוזיאון אסירי המחתרות!


בחג סוכות תשע"ב המוזיאון יהיה פתוח לקהל הרחב בימים א-ג, 16-18 באוקטובר 2011, בין השעות 9:00-17:00.

הדרכה משולבת בקטעי משחק -
בכל שעה עגולה בין השעות 10:00 ל-16:00 יצאו הדרכות לקהל הרחב בהן ישולבו קטעי משחק המתארים את חיי האסירים במקום.

כמו כן יופעלו במוזיאון משחק המשימות וסדנאות יצירה:
"מסתורין במסדרונות הכלא" – משחק משימות, בו המבקרים יתחקו בצורה חווייתית, אחר חיי אסירי המחתרות, ואירועים הקשורים במאבק להקמת המדינה בתקופת שלטון המנדט הבריטי.
"לחרוט ולהיחרט" - בהשראת החריטות שהותירו אחריהם האסירים, ירשמו המבקרים על אריחי גבס את רישומיהם.
סדנת דפוס  - הדפסת תעודות שחרור אישיות בשיטת דפוס זהה לזו שבה השתמשו האסירים המחתרות הדפסת עיתוניהם בכלא.
"לארוג את הזמן" – המבקרים יארגו בסדנה באמצעים מאוד פשוטים, בורשים מוקטנים. 


מצפים לראותכם!! ומאחלים לכם חג סוכות שמח- צוות המוזיאון


יום שלישי, 27 בספטמבר 2011

ההתנקשות בוילקין

מגרש הרוסים, 1944. 12 בחודש ספטמבר.
בבוקר אותו היום, יוצא אדם לטיול. הוא לבוש בבגדים אזרחיים ולעיניו משקפי שמש שחורות. אך לא מפני השמש מגינות עליו אותן משקפיים, ואף אותם בגדים.  
שמו תומאס וילקין  (Thomas Wilkin) או כפי שכונה - וילקינס.
וילקין היה מנהל המחלקה היהודית בבולשת הבריטית (C.I.D) , נתון לפיקודו של ג'פרי מורטון - מפקד מחלקת החקירות של הבולשת בתל אביב.
וודאי שואלים אתם איזו סיבה הייתה לבריטי זה, ועוד במעמדו הרם, להסתיר עצמו בציבור? ויותר מזאת, להסתובב עם ידו בכיסו האוחזת באקדח טעון?
וילקין עמד בראש הצוות שמצא בפברואר 1942 את יאיר שטרן, מפקד הלח"י, בביתם של טובה ומשה סבוראי. בפעולה זו נרצח יאיר על ידי מורטון. הפעולה נחשבה להישג בריטי חשוב. וילקין עלה בדרגה, קיבל חופשת מולדת ותעודת שבח.
אך לא רק כבוד נפל בחלקו של וילקין לאחר הרצח, אלא גם פחד גדול.  בשל החשש שחברי לח"י יתנקשו בו, העתיק מיקומו לירושלים וירד למחתרת.
פחדו לא היה לשווא,חברי לח"י אכן החליטו כי וילקין חייב למות. הם חיפשו אחריו רבות עד שגילו כי הוא מסתתר בירושלים במתחם כנסייתי סגור ועובד במטה הבולשת במגרש הרוסים, אזור הביטחון הבריטי המרכזי, שהיה ידוע בכינויי ''בווינגרד''[1]. לאחר שאותר תוכננה ההתנקשות. נבחר המקום לביצוע: רחוב סנט פול (כיום רחוב שבטי ישראל), סמוך לכנסיית סנט פול.
המתחם הכנסייתי (הכנסייה הרומנית) בה התחבא וילקין, כפי שהיא נראית כיום.
מקום ההתנקשות חייב זהירות רבה בגלל הקרבה ל''בווינגרד'' ולבית הסוהר המרכזי (כיום מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים), שהיווה חלק מאותו מתחם, ועל גגו עמדו תדיר שוטרים בריטיים חמושים.
הפעולה הייתה חייבת להיות קצרה, מהירה ונועזת.
צוות הפעולה כלל זוג מתנקשים, יעקב בנאי (''מזל'') ודוד שומרון (''עלי''), מונית מילוט ומודיע (''טודי'').
התכנית הייתה:לחלוף על פני וילקין בעוברו ברחוב, לוודא שהוא אכן האיש ואז מיד להסתובב ולירות בו מאחור. לאחר מכן, להימלט דרך כנסיית סנט פול היישר למונית.
כנסיית סנט פול, כיום.
''טודי'' התמקם משך כמה ימים בחנות המכולת הסמוכה למבנה הכנסייתי בו הסתתר וילקין. מן האזור בו ניצב ניתן היה לראות מי נכנס ויוצא בשערי הכנסייה, אך חשוב מזאת ניתן היה לתצפת גם על אזור ההתנקשות. ''טודי'' היה אמור לוודא שוילקין יצא לדרכו ואז לזרוק כובעו באוויר כמה פעמים כסימן למונית ובה המתנקשים להתמקם ולהתכונן.
את מספרה של המונית טישטשו בבוץ, והיא המתינה בעיקול מוסתר כשמנועה דולק. ליד הנהג ישב לוחם שאחז ברימון עשן. מטרת הרימון - למסך את חלקו העליון של רחוב סנט פול כדי להקשות על זיהוי המונית הנמלטת.
''מזל'' ''ועלי'', ניצבו בעמדתם. הם התלבשו בבגדים מהודרים לשוות לעצמם חזות בריטית. כל אחד מהם הצטייד בשני אקדחים.
בעודם מחכים, ''טודי'' זיהה את וילקין יוצא. כשזה חלף על פניו הוא זרק את כובעו באוויר. המונית החלה בנסיעתה ונעצרה במיקום שנקבע. ''מזל'' ו''עלי'' ירדו ונעמדו בסמוך לכנסיית סנט פול.
אולם באותו הבוקר וילקין הלך לאט מן הרגיל, והמתנקשים נאלצו לעלות במעלה הרחוב ולרדת בשנית.
לבסוף פגשו בו, אם כי מעט לפני המתוכנן. לאחר שחלפו על פניו, הסתובבו, שלפו את נשקם וירו בו 11 כדורים. וילקין הספיק לשלוף את אקדחו הטעון, אך לא לירות. הוא צנח על הקרקע ללא רוח חיים.
המתנקשים החלו במנוסה והעדיפו לרוץ היישר למונית ולא דרך הכנסייה כפי שנקבע במקור. ממורד הרחוב אליו נמלטו (רחוב הלני המלכה) הגיח בריצה הבחור עם רימון העשן. בהיתקלותם כמעט וירו אחד בשני אך תאונה זו נמנעה, רימון העשן נזרק והמונית נמלטה דרך רמאללה לפתח-תקווה.
ברגע שנשמעו היריות בסמוך לכלא, אנשי צוות הכלא ובהם המנהל מיהרו למקום האירוע. המנהל הבין שבוצעה התנקשות בבריטי ולאחר פרק זמן חזר נרעש. בשובו פגש באליעזר בן עמי, אסיר לח''י, שהופקד על ספריית הכלא והיה האחראי על הכנת שלטים, ביניהם שלטי קבורה זמניים. המנהל פנה אליו ואמר:
"אתם, "שטרן גאנג"(הכינוי הבריטי ללוחמי לח''י), עושים עבודה מושלמת - בחוץ אתם הורגים את השוטרים שלנו, וכאן משלימים את העבודה על ידי בניית ארונות הקבורה, ולבסוף - סיתות המצבות"!
אליעזר העיד שלשמע משפטים אלו, הפך היום לאחד הימים המאושרים בחייו.



[1] "בווינגרד"- על שם שר החוץ הבריטי ארנסט בווין ולזכר ביצורי העיר סטלינגרד. אזור זה כונה כך לאחר פיצוץ מלון המלך דוד בשנת 1947.

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

"דפוסי הכלא"

בימים אלו אנו חונכים סדנה חדשה במוזיאון.

הסדנה הינה סדנת דפוס,
במהלכה תוכלו להשתמש בטכניקת ההדפס בה השתמשו האסירים בזמן שהייתם בכלא.

הנכם מוזמנים להגיע למוזיאון ולהתנסות בעצמכם!

הסדנה פועלת בתקופת הקיץ (עד 30 באוגוסט) בימים א'-ה' בשעות 17:00-10:00




מצפים לראותכם :)
צוות מוזיאון אסירי המחתרות

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

               
אהבה בירושלים

פעילות חודש אב/אוגוסט במוזיאון

בין התאריכים: י' באב-כה' באב, 8-25 באוגוסט, יתקיימו במוזיאון הדרכות בימים ראשון עד חמישי בשעות: 12:00 ו-14:00 ההדרכות בליווי קטעי משחק והן מיועדות לקהל הרחב.
 אין צורך בתיאום מראש. 

כמו-כן יפועלו במוזיאון סדנאות יצירה לילדים:
"לארוג את הזמן"- סדנת אריגה
""לחרוט ולהחרט"- חריטה על גבס

 קיימת אופצית סיור חוויתית למשפחות באמצעות משחק המשימות של המוזיאון-"מסתורין במסדרונות הכלא".

בתאריכים אלו המוזיאון יהיה פתוח בימים א' עד ה' בין השעות 9:00 ועד 18:00.

מצפים לראותכם, צוות המוזיאון

יום רביעי, 18 במאי 2011

ערב לכבודו של הצדיק הירושלמי, הר' אריה לוין


'מאז .. קיבלתי על עצמי לדון כל אדם לכף זכות'
(ר' אריה לוין)

מסע בין קצוות

ערב לכבודו של הצדיק הירושלמי, ר' אריה לוין ( 42 שנה לפטירתו )
ולכבודה של ירושלים לרגל יום חגה



יום חמישי, 12 במאי 2011

יום העצמאות- רישומים וחוויות!



את יום העצמאות ה63 של מדינת ישראל חגגנו במוזיאון יחד עם מעל 2000 מבקרים, מבוגרים וילדים, משפחות ויחידים.
המוזיאון החייה את המקום ששימש כבית סוהר בתקופת המנדט, והמבקרים זכו להיפגש עם דמויות מפתח מבית הכלא .
את פניהם של המגיעים קיבל בכניסה למוזיאון מנהל הכלא הבריטי, מיסטר סטיל.
בחזות קשוחה וקול רם, הכניסם אל תוך המוזיאון, הציג לפניהם את חוקי הכלא ותוך קריאה רועמת לספר הובילם אל חדר ההקרנה שם צפו בסרט המוזיאון.
לאחר הסרט החל הסיור שכלל מפגש עם מגוון אסירים ששיתפו את המבקרים בחוויותיהם ובתנאי השהייה בכלא. בחדר בית הכנסת קיבלו את פניהם של המבקרים ילדיו של הרב אריה לוין, הרב של הכלא או כפי שכונה בפי כל "אבי האסירים".
בסוף הסיור נאספו המבקרים על ידי הסוהר של הכלא- תומס הנרי גודווין , וזה סיפר להם את סיפור מותם של מאיר פינשטיין ומשה ברזני.

את הסיור יכלו לקנח המבקרים בחדר הסדנאות בו  הילדים (וכמובן גם ההורים) ארגו וחרטו כפי שעשו בעבר האסירים.

כמו כן הופעלה פינת ה"צלמנייה" בה יכלו המבקרים להיכנס לבגדי האסירים ולהצטלם.

נשמע מסקרן? בואו ותיפגשו עם הסיפורים בעצמכם...
מנהל הכלא מקב את פניי המבקרים

אסירים משתפים את המבקרים בתוכנית הבריחה מחדר 23

בנו של הרב אריה לוין מספר על אביו

בנימין קמחי, אחד האסירים פוגשאת המבקרים בחצר.

תומס הנרי גודווין, סוהר בית הסוהר.

יום שני, 2 במאי 2011

יום העצמאות במוזיאון!


השנה יפעל  במוזיאון אסירי המחתרות "מוזיאון חי" בו נשחזר את האווירה בתקופת המנדט בה שימש המקום כבית סוהר לאסירי המחתרות. 
ההדרכה  עוברת בתחנות של הצגות עם שחקנים ומלווה בקטעי נגינה תקופתיים.
המבקרים יוכלו להיפגש עם דמותו של מנהל הכלא, להתוודע לסיפור אהבתם של ג'וני לוחם הפלמ"ח וברכה אהובתו ועוד.
המוזיאון החי יפעל בין השעות 16:00-11:00.
בחדר הסדנאות יפעלו סדנאות יצירה לילדים- אריגה של בורשים וחריטה על לבני גבס.

המוזיאון פתוח בין השעות 9:00-18:00.

הכניסה בחינם




יום רביעי, 13 באפריל 2011

פעילות המוזיאון בפסח

בחול המועד פסח בימים רביעי וחמישי 20-21 באפריל 2011 המוזיאון יהיה פתוח בין השעות 9:00-17:00.

סיורים מודרכים בשילוב קטעי משחק יצאו בכל שעה בין 11:00-16:00.
במקביל יערכו סדנות יצירה לילדים.
במלאות 80 שנה להקמת האצ"ל עורכים מרכז מורשת מנחם בגין ומוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים סיורים בימים רביעי וחמישי בשעות 11:00, 13:00, 15:00 בעקבות פעולות האצ"ל במגרש הרוסים.
למידע נוסף: 

כולכם מוזמנים

"חג החרות" בכלא המרכזי ירושלים


בימים אלה עסוק עם ישראל בהכנות לפסח ולליל הסדר המתקרב. אחד הכינויים של החג הוא "חג החרות" על שום שיצאו בני ישראל משיעבוד מצרים לחרות ועצמאות. החג מסמל גם את בא האביב ותקופת השנה המתחדשת. אך לא תמיד ולא כולם זכו לשבת בבתיהם באופן חופשי ובשמחה עם בני משפחותיהם בזמן קריאת ה"הגדה".
 סמוך לליל הסדר של שנת תש"ז (אפריל 1947), היו בכלא המרכזי הבריטי בירושלים עשרות אסירים מהמחתרות "ההגנה" האצ"ל ולח"י. מאחורי סורג ובריח ונטולי חרות, הם נאלצו לערוך את ההכנות לקראת החג – חג החרות. האסירים מעידים כי מכל החגים החג הקשה ביותר, אך גם המעניין ביותר במרכזיה היה חג הפסח: "קשה להסביר למי שלא ישב בבית הסוהר מה פה נקרא בדיקת חמץ או הכנת החדר לפסח. מאחר והיינו יושבים על מחצלות של סמרטוטים שספגו במשך כל השנה פירורי אוכל, בעיקר לחם, כל מאמץ שנעשה לנער אותם מפירורים אלה לא בטוח שהצלחנו במשימה זו. אבל השתדלנו לאסוף עד כמה שאפשר".[1]
חג הפסח נחשב "חג רשמי" בעיני הבריטים, כלומר חג הכלול בתנ"ך, ולכן הותר לאסירים היהודים לשומרו ולקיימו.[2] אך לא את כל צרכי החג קיבלו האסירים בקלות. בעיקר הייתה בעיה לקבל כמות מצרכים מספקת. בפסח הראשון שנערך על ידי ועד הקהילה של עיריית ירושלים העבירו לאסירים בין שאר המצרכים גם יין ל"ארבע כוסות". כמובן שהכנסת יין לכלא ושתייתו היו אסורים באיסור גמור. כאן נחלץ "אבי האסירים", הרב אריה לוין לעזרתם ובזכות הסבריו הבין מנהל בית הסוהר שלילה זה, ליל הסדר, לא ניתן לערוך אותו כמו שצריך ללא יין, אבל הגביל את הכמות ודרש מהאסירים לשמור שאף אחד לא יישתכר...[3]

גורם נוסף לשמחה בחג הוא הביקורים. בכל חג "רשמי" היו האסירים רשאים לקבל ביקור, ולקראתו גברה התרגשותם. הם היו מצחצחים את נעליהם, מתקלחים ומתגלחים לקראת קרוביהם.[4]
 
ברכת חג חרות שמח שלחה עדינה ליאור אסירת לח"י בכלא הנשים בבית לחם בין 6.1946 - 1945

בליל הסדר תש"ז (1947) ישבו בתא הנידונים למוות שבכלא חמישה נידונים: דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומשה ברזני. הם לא הורשו להצטרף לסדר המרכזי שנערך בתא אחר ולכן הגיע לתאם הרב יעקב גולדמן (רב בתי הסוהר מטעם הועד הלאומי לכנסת ישראל") וערך איתם את הסדר[5].
עיתון "הארץ" דיווח על כך:
"שני סדרים" נערכו בבית הסהר המרכזי בירושלים. האחד בתא הנידונים למוות בו ערך את הסדר הרב גולדמן לדב גרונר, דב רוזנבאום [יחיאל דרזנר], מרדכי אלקושי, אליעזר קשאני, ומשה ברזאני [ברזני]. את ה"סדר" השני ערך הרב הלפרן לכל האסירים היהודים שהורשו להתאסף לשם כך באולם מיוחד. בחג  התפלל הרב אריה לוין עם האסירים ושהה איתם זמן ממושך"[6].
עבור חמשת הנידונים היה זה ליל הסדר האחרון לחייהם, ממנו לא זכו לצאת לחרות. פחות משבועיים לאחר מכן, הועברו ארבעת הנידונים (ללא משה ברזני) בחשאי מכלא ירושלים אל כלא עכו. ביום כ"ו בניסן תש"ז16באפריל 1947 החל מהשעה 4 בבוקר, הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול.

שבוע לאחר הוצאתם להורג, ביום ב' באייר, 21 באפריל, חיבקו משה ברזני ומאיר פיינשטיין אחד את השני כשרימון בין לבותיהם ועלו בסערה השמיימה. היה זה שעות ספורות לפני מועד הוצאתם להורג.


 












כרוז ההגנה לחבריה שבכלא. ניסן תש"ז, מרץ-אפריל 1947.




[1] עדותו של האסיר יחזקאל אלטמן, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים.
[2] "אסיר ושמו ג'וני", קובץ מכתבים, פרסום פנימי, מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[3] אלטמן, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[4] מיכאל אשבל, עלי בריקדות: יומן הכלא של מיכאל אשבל, תל-אביב 1976, עמ' 34
[5] ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים
[6] הארץ, 6 באפריל 1947,מתוך לקט שפורסם שם 6 באפריל 1994



יום ראשון, 27 במרץ 2011

אוניית המעפילים "אורד וינגייט"


"בליל ה-25 במרס 1946, נערכה "ההגנה" - צבא המדינה בדרך- וכוח המחץ שלה, הפלמ"ח, להעלאת מעפילי האוניה "וינגייט". בקרב של הכוח אשר חסם את דרכי הגישה של הבריטים לעבר חוף הים, נפלה ברכה פולד. האוניה נלכדה ע"י הצי הבריטי בחותרה לחוף".     מילים אלה נחקקו בשלט זיכרון ברחוב אבן גבירול בתל אביב, לציון לילה מסעיר, לילה ששמו כשמה של אותה אוניה "ליל וינגייט".  
ספינת המעפילים 'אורד וינגייט' הפליגה לדרכה ב-14 במרס 1946 מהאי פלסטרינה (אי קטן במפרץ ונציה), כשהיא נושאת על סיפונה 238 מעפילים ופניה אל ארץ ישראל. האוניה נקראה  על שם "הידיד" אורד צ'ארלס וינגייט, שהקים ביוני 1938 את 'פלוגות הלילה המיוחדות' שתרמו רבות מאבק היהודי כנגד פגיעות הערבים בתקופת "המרד הגדול" (1939-1936).
מאחר והחופים הצפוניים של הארץ היו נתונים לפיקוח חמור של הבריטים וכדי להטעותם, הוחלט להוריד את מעפילי האונייה בחופה של תל-אביב. ההנחה הייתה שבעיר גדולה ניתן יהיה לפזרם במהירות בין בתי התושבים.
ב-25 במרץ 1946 נערכו אנשי ההגנה ותושבי תל-אביב, המיועדים לקלוט את העולים לקראת בואה של  האוניה. רחובות העיר נחסמו במכוניות משא ובמוניות, כוחות פלמ"ח הוצבו בשלוש חגורות מגן שנועדו למנוע מהבריטים להתקרב לחוף. כחלק מחומת המגן השלישית הוצב כוח פלמ"ח בפיקודה של ברכה פולד בת ה-19 בפינת רחוב מרמורק ויהודה הלוי (כיום רחוב אבן גבירול בתל אביב).
משמרות בריטים שפטרלו בעיר בערב, נתקלו באנשים רבים ששוטטו בחוף. המשטרה חשדה שדבר מה אינו כשורה, ולכן היא תגברה את הכוחות המפטרלים ברחובות העיר.
במשך הלילה נתקלו כוחות צבא ומשטרה בריטים באנשי ההגנה במספר נקודות חסימה ואף התפתחו תקריות ירי. ההיתקלות החמורה ביותר התרחשה ברחוב מרמורק. ברכה פולד מפקדת החסימה, ירתה לעבר משוריין בריטי שהתקרב למקום וזה השיב אש, ממנה היא נפגעה. רק לאחר עיכובים רבים והתעקשות הבריטים לחקור אותה, פונתה ברכה לבית החולים ביפו בו נפטרה מאוחר יותר.
אונית המעפילים 'אורד וינגיט' נתפסה עוד לפני שהגיעה לחוף ומעפיליה הועברו למחנה המעצר בעתלית.
באותו לילה נעצרו חמישה חברי הגנה שקיבלו עונשי מאסר שונים אותם ריצו בכלא המרכזי בירושלים. אחיעזר גולדין אשר נפצע בירי נידון למאסר יגאל פרוכט נידון ל 14 שנות מאסר, עובד רבינוביץ שנפצע אף הוא ואריה קלאפר נידנו כל אחד ל 4 שנות מאסר, ושרגא דירקטור נידון ל 3 שנים עם "יחס מיוחד", כלומר עם תנאים יותר טובים. הוא עבד בבית הכלא כמסגר ולאחר מכן כספרן.
כל חמשת האסירים הועברו לקראת סיום המנדט הבריטי מבית הסוהר בירושלים למחנה המעפילים בעתלית ממנו שוחררו עם הקמת המדינה.
הלווייתה שנערכה למחרת, הפכה להפגנת מחאה של רבבות שמחו נגד מדיניות הבריטים להגבלת העלייה לארץ ישראל. ברכה נטמנה בחלקת נופלי "ההגנה" בבית הקברות בנחלת יצחק.
ספינת מעפילים שיצאה לכיוון חופי הארץ ב-9  באוקטובר 1946 נשאה את השם "ברכה פולד".

אוניית עץ זו נעשתה ע"י שרגא דרקטור, אחד מאסירי "ליל וינגייט"



יום רביעי, 2 במרץ 2011

בריחת שנים עשר האסירים

לאחר ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ, ב 29 בנובמבר 1947,פרצה מלחמת העצמאות בארץ וגבר רצונם של האסירים לברוח מן הכלא ולעזור לחבריהם הלוחמים בחוץ. אולם בפניהם עמדו מכשולים רבים: חומות עבות, גדרות תיל גבוהות וסוהרים המשגיחים מכל עבר.
את הפעולה יזמו אסירי לח"י ואסירי אצ"ל חברו אליהם. התכנון היה למלט את כל אסירי שתי המחתרות מן הכלא. בעזרת עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, יהודי בשם שבח יוסף ארליך, ואוהד לח"י, השיגו האסירים את מפת צינורות הביוב של מגרש הרוסים. המפה לימדה אותם כי בסמוך לקיר תאם עובר צינור ביוב מרכזי שאחד מפתחי היציאה שלו נמצא הרחק מחומות הכלא. הם החליטו לחפור מנהרה, להתחבר לצינור הביוב ולברוח דרכו אל מחוץ לגדרות הכלא.

כותרת מתוך העיתון "מברק" מיום ו' י' באדר א' תש"ח, 20.2.1948


אולם כדי לבנותה דרושים כלים גדולים לצורך החפירה ומקום לפנות אליו את העפר. כמו כן בנייתה של מנהרה כרוכה ברעש רב העשוי לגלות את המתרחש בתא.
תחילה השיגו האסירים "כלי חפירה" מהמטבח ומבתי המלאכה ופזרו את העפר בשירותים כשהיו מרוקנים את הקרדל (עביט השופכין) כל בוקר. אולם כך עשויה הייתה בניית המנהרה להמשך שנים. לכן האסירים החליטו לבקש את "עזרתו" של מנהל הכלא. הם התלוננו בפניו כי הפקודה המחייבת אותם לשטוף את התא מדי יום ביומו מפלה אותם, תושבי חדר 23, לרעה. ראשית, תאם גדול מהרגיל. שנית, הוא נמוך מן המסדרון (קימת מדרגה המונעת את הוצאת המים החוצה), ולכן אינם יכולים לגרוף את מי השטיפה החוצה. ואם לא די בכך, המים מהתאים האחרים זורמים במורד המסדרון ישר לתאם. "ולכן", כך אמרו לו, "אנחנו מבקשים, לחפור בריכה ליד הפתח, כדי שייאספו אליה המים, ואז יוקל עלינו הניקיון. מנהל בית הסוהר התלהב מהרעיון ואף סיפק להם את הציוד הנדרש. עתה היו בידיהם כלים, מריצה לפנוי האדמה ומלט להמשך משימתם ולא היה חשש שהרעש ימשוך תשומת לב.
בסיום החפירה החליטו האסירים לבדוק האם עבודתם אכן השתלמה. הם בחרו ביהודה פדר האסיר הרזה והנמוך ביותר בתא לזחול במנהרה ובצינור ולחזור ולדוח לחבריו האם אכן הצליחו במשימה. שעה ארוכה חיכו בכיליון עיניים לשובו של יהודה וכבר דאגו שמא קרה דבר נורא בדרך. לבסוף חזר כשהוא מתנשף בכבדות. הוא סיפר לחבריו שהמעבר בלתי אפשרי.
החברים חששו שעבדו לחינם ושלא יצלחו לברוח ולשוב לחזית. לכן הם יצרו שוב קשר עם ארליך וביקשו את סיועו והוא הציע רעיון חדש: האסירים ייצרו הצפה במערכת הביוב והוא יגיע עם שני לוחמי לח"י המחופשים לפועלי ביוב כאילו לתקן את המערכת אך למעשה הם יחפרו בור ספיגה בצד השני של הקיר על מנת שהאסירים יצאו דרכו החוצה.
לקראת היום המיועד דאגו האסירים לסתימת הביוב בעזרת שמיכות, כריות, תחבושות וכד'. מנהל הכלא שהתעורר לכלא מוצף ביוב זימן מיד את ארליך לטפל בבעיה. ארליך הגיע בלווית "הפועלים" כלומר חברי לח"י. הם עברו על פני השומר בשער האחורי של מגרש הרוסים ונכנסו אל מערכת הביוב, שם פגשו באסירים המגיעים בזחילה מן המנהרה. בבור לבשו האסירים על מדיהם בגדי פועלים, עלו מבור הספיגה והמשיכו את דרכם החוצה מן הכלא. השומר שניצב בשער חש בריח החריף העולה מהם, ראה את בגדיהם המלוכלכים ונתן להם לעבור ללא בדיקה נוספת, כשהוא משוכנע שהם פועלי ביוב שנכנסו לכלא קודם לכן. כאשר יצאו עוד שני "פועלים" פנה אליהם השומר ושאל אותם בנימה ידידותית: "גמרתם את העבודה?". מתי שמואלביץ השיב לו: "עוד לא, אנו רק יוצאים לאכול ארוחת בוקר. באו עוד פועלים. יש הרבה עבודה שם...". תשובתו של מתי הניחה את דעתו של השומר. רק כשראה כי אין התאמה בין מספר הפועלים הנכנסים ומספר הפועלים היוצאים והבין שדבר מה חשוד מתרחש הוא מיהר למנהל הכלא.
מנהל הכלא שהיה עסוק באותה שעה לא אווה להפצרותיו של השומר אלא לאחר שכנועים רבים. בלווית השומר, הלך מנהל הכלא לבדוק את בור הביקורת. בהגיעו לשם ראה בלורית אדמונית מציצה מתוך הבור. הוא הביט בפועל ואחרי מספר שניות אמר: "אני מכיר אותך, אתה לא פועל, אתה מרקוביץ' אסיר מחדר 23". אז הבין המנהל שאכן מתחת לאפו הצליחו האסירים לברוח. מרקוביץ' היה האסיר השלושה-עשר. שנים עשר אסירים הצליחו לברוח, שמונה מלח"י וארבעה מאצ"ל ב 20 בפברואר 1948 מבית הסוהר המרכזי בירושלים.
הבריחה מן הכלא לא הייתה אל החופש, אלא "בריחה אל החזית". מבלי ליהנות יום אחד מחירותם הנכספת הם הצטרפו מיד אל חבריהם הלוחמים.
היום המנהרה חסומה, אך את מוצאה, בבור הביקורת, מסמן שלט הניצב מחוץ לבניין ברחוב גרוזנברג.
לא הייתה זאת הבריחה היחידה מהכלא. על בריחות נוספות נספר בפעמים אחרות.
בריכת הניקוז שהאסירים חפרו בחדר 23.

לקריאה נוספת:
סבוראי מ' "המנהרה של "מנקי הביוב" בתוך: שפילמן א' (עורך), כך ברחנו לחזית, ת"א, תשמ"ח, עמ' 229-241.
שמולביץ מ', בימים אדומים: זכרונות איש לח"י, חולון, 1978, עמ' 316-340.
סבוראי מ' וט', מאצ"ל ללח"י, תשמ"ט, עמ' 517-523.

יום רביעי, 23 בפברואר 2011

תפיסתם של שני לוחמי אצ"ל בגין אחזקת נשק.

"תקנות ההגנה (שעת חירום)" נחקקו לראשונה בשנת 1936 עקב פרוץ המרד הערבי הגדול, כדי לתת בידה של ממשלת המנדט כלי למלחמה במפרי הסדר הערביים שפעלו בארץ ישראל. בשנת 1945 הוחמרו התקנות בגלל הגברת פעילות היישוב נגד הבריטים. חלק מהתקנות היו הפעלת בתי דין צבאיים, הפעלת צנזורה צבאית, הגבלת חופש התנועה של אדם והחמרה בענישה.  התקנות עוררו זעם רב בקרב היישוב היהודי בארץ.
ב-19 בפברואר 1946 נסעו שני חברי אצ"ל, הנהג עזרא טרזי (21, תל אביב) ועוזרו אלכסנדר בוגוזובסקי (17, פתח תקווה), במכונית המוסווית כאמבולנס ובה רימוני יד, בקבוקי מולוטוב וחומרי נפץ. השניים היו בדרכם למחסן בפתח תקווה, לשם הובילו את הנשק שהיה אמור לשמש בהתקפה על שדה התעופה לוד. התקפה זו אמורה הייתה להתבצע כעבור מספר ימים כחלק מ"ליל שדות התעופה" - התקפה משולבת של לוחמי אצ"ל ולח"י על שדות התעופה הבריטיים סירקין (ליד פתח-תקווה), קסטינה (תל-נוף) ולוד, שתוכננה בימי "תנועת המרי העברי". הנשק לא הגיע ליעדו. מכוניתם נעצרה על ידי מחסום משטרה בריטי בכביש רמת-גן – תל-אביב ליד "גשר-מוצררה" (כנראה אזור גשר השלום כיום, המחבר את שכונת מונטיפיורי עם רחוב קפלן), והפעולה נדחתה.
ב- 4 באפריל 1946 נידונו עזרא ואלכסנדר למאסר בן שבע שנים בתנאיי "יחס מיוחד" בגין אחזקת 40 רימוני יד ו-12 פצצות תבערה. הם נשפטו על-פי סעיף לפיו, כל אדם האוחז בכל נשק שהוא ללא היתר, יואשם בעבירה על תקנות החירום ויהיה צפוי למאסר עולם, או לכל פרק זמן של מאסר שבית המשפט יראה לנכון.
היה זה המשפט הראשון שהתנהל כנגד יהודים לפי ההחמרות החדשות של התקנות לשעת חירום, ולמרות זאת הוא הסתיים בגזר דין קל יחסית. בתגובה הצהירו השניים באוזני השופטים: "כולנו בזים לחוקי הרצח שלכם וכולנו רואים כמצווה לאומית ואנושית להפר אותם ולהעבירם למעשה מן העולם" ("חרות" (עיתון האצ"ל), אפריל 1946).
טרזי ובוגוזובסקי סירבו לקבל הגנה ולענות לשאלות בית הדין. כאשר ניתנה להם זכות התגובה ביקשו למסור הודעה קצרה הקובעת כי חוקי החירום בלתי מוסריים, בלתי אנושיים וכי בית הדין אינו מוסמך בעיניהם לדון אותם.

כתבה מתוך עיתון "דבר" בתאריך ד' ניסן תש"ו, 5.4.46



לאחר שנקרא כתב האשמה והשניים נמצאו אשמים, קם טרזי למסור הצהרה בשם שניהם וניצל את הבמה גם לדבר על החמרה נוספת מטעם השלטון הבריטי: "...שליטיכם מאיימים בשמונה שנות מאסר על יהודי שייתן מחסה לאחינו מבני הארץ הזאת השבים אליה מגיא ההריגה והנקראים בפיכם עולים בלתי לגאלים. אבל בשבועות האחרונים נוכחתם לדעת כי כל בית יהודי עומד פתוח לעולים אלה. והנוער העברי ודאי שאינו נבהל ולא ייבהל. כיהודי נאמן הריני מודיע לכם שאני בז לחוקי החרום שלכם. איני מכיר בהם ולא אסכים להישפט לפיהם." (מתוך: הצהרת תרזי, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות, תיק 24).
בני משפחותיהם של הנאשמים, ביקשו להתחשב בהם, כל אחד מסיבותיו הוא, ולהקל בענשם.  מספר ימים לאחר מתן גזר-הדין, הודיע מפקד הצבא ללשכת עורכי הדין זליגמן-קריצמן כי המתיק את גזר דינו של טרזי לחמש שנות מאסר ואת גזר דינו של בוגוזובסקי לשלוש שנות מאסר.
עזרא טרזי ואלכסנדר בוגוזובסקי ריצו את רוב תקופת המאסר בבית הכלא המרכזי בירושלים, ובתחילת 1948 הועברו לעתלית, משם השתחררו עם הקמת המדינה.
דברים מתוך הצהרה שנשא עזרא טרזי בשמו ובשם אלכסנדר בוגוז'ובסקי לאחר מתן גזר הדין.


יום ראשון, 23 בינואר 2011

יום עיון 'תאטרון במוזיאון'

ביום חמישי, ב- 13 בינואר 2010,  התקיים במוזיאון יום עיון מהנה מאוד בנושא 'תיאטרון במוזיאון' אשר בארגנו עמלו צוות מוזיאון אסירי המחתרות – ירושלים ומחלקת ההדרכה מהמועצה לשימור אתרים. ביום זה השתתפו כ- 70 אנשים מאתרי מורשת וממוזיאונים רבים מכל רחבי הארץ.

                                                
מוכתר החדר בתאו

בתחילת היום נהנו המשתתפים 'ממוזיאון חי' במהלכו עברו המשתתפים בחדרי המקום וצפו בהצגות אשר ספרו מה התרחש במקום בתקופת ששימש ככלא .

                                                      האסירים מספרים כיצד חבריהם ברחו

בהמשך היום ניתנו שתי הרצאות אודות המוזיאון בסביבה תיאטרלית  וכמרחב פעולה ומופע. בהמשך נערכו שלוש סדנאות שנתנו למשתתפים 'טעימות' מעולם התיאטרון, כלים פרקטיים כיצד להחיות את העבר ואיך התיאטרון יכול להיות כלי בידי ההיסטוריה.

     בת הרב אריה לוין באה לסייע להם

בסוף היום יצאו המשתתפים כאשר באמתחתם תובנות ורעיונות רבים כיצד להשתמש בכלים תיאטרליים במוזיאונים השונים.


                                                       הסוהר גוודווין מדווח על ההתרחשויות

יום שלישי, 18 בינואר 2011

נסיון החרמת כסף מקופאי של "המשביר המרכזי" בת"א

הבולשת הבריטית ביצעה סדרת פעולות מוצלחות, כנגד מחתרת לח"י ובהם מעצר של שבעה חברים מרכזיים במאי 1941. בעקבות כך הועמד בסכנה עצם קיומו של הארגון ולכן החליטו ראשיו לשנות את טקטיקת הלחימה ולפגוע בין היתר ישירות במנגנון הבולשת הבריטית. לשם כך נדרשו אמצעים רבים ובהם דירות מסתור ונשק נוסף שלמימונם נדרש כסף רב.

למחתרות האצ"ל ובמיוחד ללח"י לא היו מוסדות, אשר דאגו למימון פעולותיהם השונות במאבקם למען גירוש הבריטים והקמת המדינה, לכן הם נאלצו לבצע פעולות של שוד ("החרמת כספים") מגורמים בריטיים, כאשר לח"י פעל גם מול בעלי ממון פרטיים וגופים יהודיים, תופעה שגרמה באופן טבעי לכעס רב כנגדם בקרב חלקים נרחבים של הישוב.

הכסף אשר הוחרם מבנק אפ"ק בת"א (כיום סניף בנק לאומי ברחוב בן יהודה)  על ידי חברי לח"י בספטמבר 1940 הלך ואזל לכן החליטו במפקדת הארגון לצאת לפעולת החרמת כספים נוספות. בתדרוך הלוחמים לקראת הפעולה הוסבר להם עד כמה המצב הכספי קשה ושיש לבצע את הפעולה בכל מחיר. חולקו להם אקדחים והמפקד, סיומקה (שמעון זיו) אמר במפורש שיש לירות אך ורק באוויר כדי להפחיד את הקהל.

בשעות הבוקר של יום שישי, 9 בינואר 1942, יצא פקיד "המשביר המרכזי", צבי קופשטיין, מבנק הפועלים כשבידו תיק ובו 1,093 לירות ארץ-ישראליות, סכום נכבד מאוד במונחים של אותה תקופה. בדרכו חזרה למשביר חש שהוא נתון במעקב ואכן כשהמתין לאוטובוס בתחנה מול גימנסיה הרצליה הוא הותקף על ידי שני חברי לח"י - יהושע בקר בן 20  שהכה אותו בראשו וניסים ראובן בן 19 שחטף מידו את התיק. השניים החלו מיד במנוסה.

קופשטיין הרים קול צעקה "תפסו את השודדים!" ומיד נתאספו כמה עוברים ושבים שפתחו במרדף אחר השניים. יהושע וראובן ברחו לעבר תחנת האוטובוסים המרכזית של "אגד" (התחנה המרכזית הישנה של ת"א הנמצאת מצפון מערב לשכונת נווה שאנן) ומשם ניסו להימלט בסבך הסמטאות שבאזור. משהבינו כי מצבם קשה הם החליטו להיפרד, ניסים רץ לעבר רחוב התקווה  ויהושע פנה לעבר בניין קולנוע "עדן" (כיום מחלקת המחשוב של בנק לאומי ברחוב לילנבלום).

הפעולה הלכה והשתבשה. שוטרים שהצטרפו למרדף סגרו על ניסים שנכנע כאשר הבין שאין לו סיכוי להימלט. הקהל הנרגז הכהו עד זוב דם. באותן דקות הצטרפו שני שוטרים אל ההמון שרדף אחרי יהושע. במחסן קולנוע "עדן" אליו ברח, נורו מספר יריות מהם נהרג אברהם בן אברהם סבל "אגד".

יהושע המשיך במנוסתו וביציאה מהמחסן נקרה בדרכו שוטר בריטי נוסף. חילופי היריות ביניהם פגעו בעובר האורח מתתיהו פדרמן שמת מפצעיו בבית החולים. לבסוף השליך יהושע את האקדח מידו ונכנע לשוטרים, הקהל התנפל גם עליו והכה אותו מכות קשות.

השניים הועברו לבית המעצר, נחקרו ונמצאו אשמים בבית המשפט. ניסים נדון בעוון שוד למאסר של 14 שנים ויהושע נידון למיתה. במשך 45 יום המתין יהושע, לבוש בבגדים אדומים, לביצוע גזר הדין בבית הסוהר המרכזי בירושלים ואז במפתיע הומתק עונשו למאסר עולם. במהלך שהייתו בכלא הוא נפגש עם "רב האסירים" אריה לוין אשר פעל לשינוי גזר הדין ועודד אתו לאורך כל זמן שהייתו בכלא. לאחר הקמת המדינה חיתן הרב לוין את יהושע עם רחל בחירת ליבו.

יהושע שעבד במסגריית הכלא, יצר קשר טוב עם אבו–מוסא, המועלם (האחראי). אבו-מוסא עבד גם בבית הכלא לנשים בבית לחם והוא סייע, לבקשת יהושע ובעבור מתנות אישיות, בהעברת מכתבים בין אסירי שני בתי הסוהר.

בנובמבר 1944 הועבר יהושע בקר לכלא עכו ,ממנו ברח יחד עם 26 לוחמי אצ"ל ולח"י בפריצה הנועזת של האצ"ל לכלא ב-4 למאי 1947.

ניסים נטל חלק בפעולת בריחת 12 אנשי לח"י ואצ"ל מחדר 23 שבכלא בירושלים, באמצעות חפירת מנהרה לצינור ביוב.  ב- 20 בפברואר 1948, ניסים ויוסף אריה יצאו לאחר שהגיע תורם מפתח הצינור. בדרכם לחופש, עצר אותם שומר הכלא הבריטי שחשד כי משהו אינו כשורה. הוא הוביל אותם מנהל הכלא, קלאו, אך ריחם "הניחוח" והלכלוך שעל גופם שכנעו את המנהל שהם אכן חלק מצוות הפועלים העוסקים ב"תיקון התקלה" בצינור. המנהל פקד על השומר לאפשר להם להמשיך בעבודתם וכך הם יכלו להצטרף לחבריהם הלוחמים בחזית.

למידע נוסף:
אורן ר', ימים אדומים, 2006, עמ' 180-181.
בן תור נ' (עורך), לח"י אנשים: סיפורם של 840 לוחמים ולוחמות, ב', 2002, עמ' 476.
בן תור נ', ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י), א', תש"ע, עמ' 239-242. 
בנאי י',
ישראלי י, בבגדים אדומים, תש"ס, עמ' 14-17, 43-46, 51-55, 71-72.
"מעשה שוד ורצח בתל-אביב", הארץ, 11.1.1942.
"בקר וראובן – לביה"ד לפשעים חמורים על רצח, נסיון לרצח ושוד", הבוקר, 26.1.1942
"משפט בקר-ראובן – היום יעידו הנאשמים", הבוקר, 4.3.1942.
"פסק הדין במשפט בקר – ראובן ינתן היום ב- 12", הבוקר, 6.3.1942.
"בקר למיתה, ראובן- למאסר 14 שנה", הבוקר, 8.3.1942.



סיפרו של יהושע בקר בבגדים אדומים.



כותרת כתבה מעיתון הבוקר מה- 8 במרץ 1942.