יום ראשון, 27 במרץ 2011

אוניית המעפילים "אורד וינגייט"


"בליל ה-25 במרס 1946, נערכה "ההגנה" - צבא המדינה בדרך- וכוח המחץ שלה, הפלמ"ח, להעלאת מעפילי האוניה "וינגייט". בקרב של הכוח אשר חסם את דרכי הגישה של הבריטים לעבר חוף הים, נפלה ברכה פולד. האוניה נלכדה ע"י הצי הבריטי בחותרה לחוף".     מילים אלה נחקקו בשלט זיכרון ברחוב אבן גבירול בתל אביב, לציון לילה מסעיר, לילה ששמו כשמה של אותה אוניה "ליל וינגייט".  
ספינת המעפילים 'אורד וינגייט' הפליגה לדרכה ב-14 במרס 1946 מהאי פלסטרינה (אי קטן במפרץ ונציה), כשהיא נושאת על סיפונה 238 מעפילים ופניה אל ארץ ישראל. האוניה נקראה  על שם "הידיד" אורד צ'ארלס וינגייט, שהקים ביוני 1938 את 'פלוגות הלילה המיוחדות' שתרמו רבות מאבק היהודי כנגד פגיעות הערבים בתקופת "המרד הגדול" (1939-1936).
מאחר והחופים הצפוניים של הארץ היו נתונים לפיקוח חמור של הבריטים וכדי להטעותם, הוחלט להוריד את מעפילי האונייה בחופה של תל-אביב. ההנחה הייתה שבעיר גדולה ניתן יהיה לפזרם במהירות בין בתי התושבים.
ב-25 במרץ 1946 נערכו אנשי ההגנה ותושבי תל-אביב, המיועדים לקלוט את העולים לקראת בואה של  האוניה. רחובות העיר נחסמו במכוניות משא ובמוניות, כוחות פלמ"ח הוצבו בשלוש חגורות מגן שנועדו למנוע מהבריטים להתקרב לחוף. כחלק מחומת המגן השלישית הוצב כוח פלמ"ח בפיקודה של ברכה פולד בת ה-19 בפינת רחוב מרמורק ויהודה הלוי (כיום רחוב אבן גבירול בתל אביב).
משמרות בריטים שפטרלו בעיר בערב, נתקלו באנשים רבים ששוטטו בחוף. המשטרה חשדה שדבר מה אינו כשורה, ולכן היא תגברה את הכוחות המפטרלים ברחובות העיר.
במשך הלילה נתקלו כוחות צבא ומשטרה בריטים באנשי ההגנה במספר נקודות חסימה ואף התפתחו תקריות ירי. ההיתקלות החמורה ביותר התרחשה ברחוב מרמורק. ברכה פולד מפקדת החסימה, ירתה לעבר משוריין בריטי שהתקרב למקום וזה השיב אש, ממנה היא נפגעה. רק לאחר עיכובים רבים והתעקשות הבריטים לחקור אותה, פונתה ברכה לבית החולים ביפו בו נפטרה מאוחר יותר.
אונית המעפילים 'אורד וינגיט' נתפסה עוד לפני שהגיעה לחוף ומעפיליה הועברו למחנה המעצר בעתלית.
באותו לילה נעצרו חמישה חברי הגנה שקיבלו עונשי מאסר שונים אותם ריצו בכלא המרכזי בירושלים. אחיעזר גולדין אשר נפצע בירי נידון למאסר יגאל פרוכט נידון ל 14 שנות מאסר, עובד רבינוביץ שנפצע אף הוא ואריה קלאפר נידנו כל אחד ל 4 שנות מאסר, ושרגא דירקטור נידון ל 3 שנים עם "יחס מיוחד", כלומר עם תנאים יותר טובים. הוא עבד בבית הכלא כמסגר ולאחר מכן כספרן.
כל חמשת האסירים הועברו לקראת סיום המנדט הבריטי מבית הסוהר בירושלים למחנה המעפילים בעתלית ממנו שוחררו עם הקמת המדינה.
הלווייתה שנערכה למחרת, הפכה להפגנת מחאה של רבבות שמחו נגד מדיניות הבריטים להגבלת העלייה לארץ ישראל. ברכה נטמנה בחלקת נופלי "ההגנה" בבית הקברות בנחלת יצחק.
ספינת מעפילים שיצאה לכיוון חופי הארץ ב-9  באוקטובר 1946 נשאה את השם "ברכה פולד".

אוניית עץ זו נעשתה ע"י שרגא דרקטור, אחד מאסירי "ליל וינגייט"



יום רביעי, 2 במרץ 2011

בריחת שנים עשר האסירים

לאחר ההחלטה באו"ם על חלוקת הארץ, ב 29 בנובמבר 1947,פרצה מלחמת העצמאות בארץ וגבר רצונם של האסירים לברוח מן הכלא ולעזור לחבריהם הלוחמים בחוץ. אולם בפניהם עמדו מכשולים רבים: חומות עבות, גדרות תיל גבוהות וסוהרים המשגיחים מכל עבר.
את הפעולה יזמו אסירי לח"י ואסירי אצ"ל חברו אליהם. התכנון היה למלט את כל אסירי שתי המחתרות מן הכלא. בעזרת עובד מחלקת העבודות הציבוריות של העירייה, יהודי בשם שבח יוסף ארליך, ואוהד לח"י, השיגו האסירים את מפת צינורות הביוב של מגרש הרוסים. המפה לימדה אותם כי בסמוך לקיר תאם עובר צינור ביוב מרכזי שאחד מפתחי היציאה שלו נמצא הרחק מחומות הכלא. הם החליטו לחפור מנהרה, להתחבר לצינור הביוב ולברוח דרכו אל מחוץ לגדרות הכלא.

כותרת מתוך העיתון "מברק" מיום ו' י' באדר א' תש"ח, 20.2.1948


אולם כדי לבנותה דרושים כלים גדולים לצורך החפירה ומקום לפנות אליו את העפר. כמו כן בנייתה של מנהרה כרוכה ברעש רב העשוי לגלות את המתרחש בתא.
תחילה השיגו האסירים "כלי חפירה" מהמטבח ומבתי המלאכה ופזרו את העפר בשירותים כשהיו מרוקנים את הקרדל (עביט השופכין) כל בוקר. אולם כך עשויה הייתה בניית המנהרה להמשך שנים. לכן האסירים החליטו לבקש את "עזרתו" של מנהל הכלא. הם התלוננו בפניו כי הפקודה המחייבת אותם לשטוף את התא מדי יום ביומו מפלה אותם, תושבי חדר 23, לרעה. ראשית, תאם גדול מהרגיל. שנית, הוא נמוך מן המסדרון (קימת מדרגה המונעת את הוצאת המים החוצה), ולכן אינם יכולים לגרוף את מי השטיפה החוצה. ואם לא די בכך, המים מהתאים האחרים זורמים במורד המסדרון ישר לתאם. "ולכן", כך אמרו לו, "אנחנו מבקשים, לחפור בריכה ליד הפתח, כדי שייאספו אליה המים, ואז יוקל עלינו הניקיון. מנהל בית הסוהר התלהב מהרעיון ואף סיפק להם את הציוד הנדרש. עתה היו בידיהם כלים, מריצה לפנוי האדמה ומלט להמשך משימתם ולא היה חשש שהרעש ימשוך תשומת לב.
בסיום החפירה החליטו האסירים לבדוק האם עבודתם אכן השתלמה. הם בחרו ביהודה פדר האסיר הרזה והנמוך ביותר בתא לזחול במנהרה ובצינור ולחזור ולדוח לחבריו האם אכן הצליחו במשימה. שעה ארוכה חיכו בכיליון עיניים לשובו של יהודה וכבר דאגו שמא קרה דבר נורא בדרך. לבסוף חזר כשהוא מתנשף בכבדות. הוא סיפר לחבריו שהמעבר בלתי אפשרי.
החברים חששו שעבדו לחינם ושלא יצלחו לברוח ולשוב לחזית. לכן הם יצרו שוב קשר עם ארליך וביקשו את סיועו והוא הציע רעיון חדש: האסירים ייצרו הצפה במערכת הביוב והוא יגיע עם שני לוחמי לח"י המחופשים לפועלי ביוב כאילו לתקן את המערכת אך למעשה הם יחפרו בור ספיגה בצד השני של הקיר על מנת שהאסירים יצאו דרכו החוצה.
לקראת היום המיועד דאגו האסירים לסתימת הביוב בעזרת שמיכות, כריות, תחבושות וכד'. מנהל הכלא שהתעורר לכלא מוצף ביוב זימן מיד את ארליך לטפל בבעיה. ארליך הגיע בלווית "הפועלים" כלומר חברי לח"י. הם עברו על פני השומר בשער האחורי של מגרש הרוסים ונכנסו אל מערכת הביוב, שם פגשו באסירים המגיעים בזחילה מן המנהרה. בבור לבשו האסירים על מדיהם בגדי פועלים, עלו מבור הספיגה והמשיכו את דרכם החוצה מן הכלא. השומר שניצב בשער חש בריח החריף העולה מהם, ראה את בגדיהם המלוכלכים ונתן להם לעבור ללא בדיקה נוספת, כשהוא משוכנע שהם פועלי ביוב שנכנסו לכלא קודם לכן. כאשר יצאו עוד שני "פועלים" פנה אליהם השומר ושאל אותם בנימה ידידותית: "גמרתם את העבודה?". מתי שמואלביץ השיב לו: "עוד לא, אנו רק יוצאים לאכול ארוחת בוקר. באו עוד פועלים. יש הרבה עבודה שם...". תשובתו של מתי הניחה את דעתו של השומר. רק כשראה כי אין התאמה בין מספר הפועלים הנכנסים ומספר הפועלים היוצאים והבין שדבר מה חשוד מתרחש הוא מיהר למנהל הכלא.
מנהל הכלא שהיה עסוק באותה שעה לא אווה להפצרותיו של השומר אלא לאחר שכנועים רבים. בלווית השומר, הלך מנהל הכלא לבדוק את בור הביקורת. בהגיעו לשם ראה בלורית אדמונית מציצה מתוך הבור. הוא הביט בפועל ואחרי מספר שניות אמר: "אני מכיר אותך, אתה לא פועל, אתה מרקוביץ' אסיר מחדר 23". אז הבין המנהל שאכן מתחת לאפו הצליחו האסירים לברוח. מרקוביץ' היה האסיר השלושה-עשר. שנים עשר אסירים הצליחו לברוח, שמונה מלח"י וארבעה מאצ"ל ב 20 בפברואר 1948 מבית הסוהר המרכזי בירושלים.
הבריחה מן הכלא לא הייתה אל החופש, אלא "בריחה אל החזית". מבלי ליהנות יום אחד מחירותם הנכספת הם הצטרפו מיד אל חבריהם הלוחמים.
היום המנהרה חסומה, אך את מוצאה, בבור הביקורת, מסמן שלט הניצב מחוץ לבניין ברחוב גרוזנברג.
לא הייתה זאת הבריחה היחידה מהכלא. על בריחות נוספות נספר בפעמים אחרות.
בריכת הניקוז שהאסירים חפרו בחדר 23.

לקריאה נוספת:
סבוראי מ' "המנהרה של "מנקי הביוב" בתוך: שפילמן א' (עורך), כך ברחנו לחזית, ת"א, תשמ"ח, עמ' 229-241.
שמולביץ מ', בימים אדומים: זכרונות איש לח"י, חולון, 1978, עמ' 316-340.
סבוראי מ' וט', מאצ"ל ללח"י, תשמ"ט, עמ' 517-523.