יום שני, 13 במאי 2013

חג השבועות


מי לא אוהב את חג השבועות? חג של קציר וביכורים! חג של תורה! חגיגת גבינות ומטעמים! ומגילת רות עם סוף טוב!
ועכשיו דמיינו כיצד נחגג החג היפה הזה מאחורי סורג ובריח בכלא המרכזי בירושלים בימי המנדט הבריטי. בעצם...אין צורך לדמיין. אפשר פשוט לקרוא את הקטעים הבאים מיומניהם של אסירי המחתרות...

 4/6/46
ערב חג השבועות. ביקור ראשון אחרי פסק הדין. בשביל הורי היה זה פסק דין קשה. פניהם הביעו צער ואכזבה. הם מתנחמים בתקווה שתבואנה כל מיני הורדות בפסק הדין. "לשנה הבאה בשבועות תהיה כבר יחד אתנו". את אימא שאלתי כיצד היה לה זמן לבוא בערב חג. היא ענתה: "מה לא תעשה אימא בשביל בנה?"

6/6/46
חג השבועות. בא רב מהחוץ שניהל את התפילה והסעודה המשותפת. כמו בפסח, התאספנו בחדר 27 לסעודה. כמו בפסח כן גם הפעם הראו ה"שוּנים"[1] התנהגות בלתי הוגנת. הם מבליטים את עצמם בשיריהם המיוחדים להם, דבר שרק גורם פילוג בחברה של אסירים.
אחרי סעודת הערב דרש הרב מענייני דיומא. את שאר התפילות במשך היום ניהלנו אצלנו בחדר (22). החלק המעניין במשך היום הם הביקורים. אותי ביקר בן-אדם שכלל לא ציפיתי לראותו כאן. זהו בעל בית המלאכה שבו עבדתי. זה היה יפה מאוד מצדו. כמו כן ביקרו אותי חַבֵרָי מהקריה ומסרו לנו שעומדים לטעת חורשה על שמנו בקריה.                                                
דוד לוין (נולד 1927), קטע מיומן הכלא. דוד היה לוחם ההגנה-פלמ"ח, מקבוצת אסירי ביריה.  הישוב ביריה הוקם כהיאחזות על ידי המחלקה הדתית של הפלמ"ח בשנת 1945 כחלק מהמאבק נגד הגבלת מכירת קרקעות ליהודים בארץ. בפברואר 1946 נתפסה המחלקה וחבריה הואשמו באחזקת נשק לא חוקי. דוד נידון לארבע שנות מאסר אותן ריצה בכלא עכו ובכלא המרכזי בירושלים, עד לשחרורו המוקדם ביוני 1947[2].
הקטע הבא לקוח מיומנו של מיכאל אשבל ([3] (1922-1947, אסיר אצ"ל, נתפס במרץ 1946, עם יוסף שמחון בהתקפה על מחנה הצבא הבריטי בצריפין (סרפנד). השניים נידונו למוות ביוני 1946, אך עונשם הומר למאסר עולם בעקבות חטיפת חמישה קצינים בריטים בתל אביב על ידי האצ"ל, שבוע לאחר מתן גזר הדין. ישב בבית הכלא המרכזי בירושלים והועבר לכלא עכו. נהרג במהלך פריצת האצ"ל לכלא עכו במאי 1947.

חג השבועות תש"ו
2.6.1946[4]
אחרי ציפיה ארוכה הגיע יום החג. חג לאסיר אינו רק חג דתי ולאומי אלא גם חגו הפרטי. ביום זה יש לו רשות לשמוח למראה עיניו ולמשמע אוזניו לרגל ביקור קרוביו. התכונה לקראת היום הזה הייתה רבה. קמנו מוקדם יותר מן הרגיל. אין תאבון לאכול. כל אחד מאיתנו משתדל להתגנדר ולצחצח את נעליו יפה. גם הרבי מקדים להגיע[5]. התפילה היא בחיפזון. אני נכנס לומר "יזכור", להתייחד עם זכרון הורי ואחותי היקרים שנפלו בידי מרצחים. בשעת התפילה אני מרגיש שעיני רטובות. אינני יודע למה, האם נהייתי סנטימנטלי? נדמה לי שלא השתניתי, אבל אחרי שלושה חודשים בבית הסוהר זכור כל דבר קטן בחוץ לטובה, לא כל שכן הורים שלא תשוב לראותם. אני יודע, אחי עומד בוודאי ליד השער. הוא ואני, אף אחד לא נשאר לנו. הוא ממלא את חובתו כלפי ואני אמלא את חובתי כלפי הורינו הי"ד.
הביקורים התחילו וההתרגשות רבה. יש לי היום מבקרים רבים ומכובדים: אחי ואשתו, הוריה וקרובותיה. כמה זה נחמד לראות אנשים שמתעניינים בך, לשמוע חדשות מהבית. כל דבר פעוט מעניין אותך, ואתה צריך להתאמץ כדי לשמוע את קול מבקריך ולצעוק אליהם בקול רם[6].
החבר'ה קיבלו הרבה חבילות מזון, עוגות, פירות, אנו אוכלים בלי סדר, מפצחים, מלכלכים את החדר וגורמים להתמרמרותו של התורן, אבל היום אין לו זמן להתעצבן. בערב עייפים כולם ולאף אחד אין כוח לשיר בזמן הארוחה. בשקט ובמצב רוח מרומם הולך כל אחד לחדרו.

בברכת חג שמח לכולנו!



[1] "נערי שוני" - 18 בנים ושתי בנות, חניכי אצ"ל, שנאסרו באוגוסט 1945 בעת אימונים בשוני שליד בנימינה. חלק מאסירי שוני הועברו לכלא ירושלים.
[2] דוד לוין, מביריה לירושלים: מאחורי הסורגים בעכו ובירושלים יומן ומכתבים, ארכיון מוזיאון אסירי המחתרות-ירושלים. בקטע בוצעה עריכה קלה.
[3] אשבל מיכאל, עלי בריקדות – יומן הכלא של מיכאל אשבל, י' נדבה (עורך), תל-אביב 1976. בקטע בוצעה עריכה קלה.
[4] ה-2 ביוני אינו תואם את תאריך חג השבועות שחל ב-5 לחודש שנת 1946. ייתכן שחלה טעות במכתב המקורי או בעריכת היומן לספר.
[5] הרב אריה לוין זצ"ל – רב האסירים.
[6] הביקורים בבית הכלא לא התנהלו בפרטיות. מתוך הכלא הגיעו האסירים לגדר והתפרשו לאורכה, ומעברה השני נעמדו המבקרים במפלס גבוה יותר מזה של האסירים, וכך, בצעקות מעורבבות ובמהומה, התנהלו השיחות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

:)